עצמאות, אחריות, אינטליגנציה: מהו הדבר החשוב יותר בהתפתחות הילד?

כל יום באים לבית ספרי ילדים רבים: חלקם לומדים חשבון וחשיבה לוגית, חלקם – שפות. הורים רבים רושמים את ילדיהם לחוגים ולקורסים שונים, וזהו דבר נהדר. פעמים אין ספור עניתי על שאלות כגון: “בני בן חמש. איזה חוג עדיף לבחור בשבילו – חוג חשבון או ציור?”

זהי השאלה הנפוצה ביותר – מה כדאי ללמד?

העובדה המפתיעה היא שמעולם לא שאלו אותי מתי וכיצד מלמדים יושר, כושר התמדה, החלטיות, שליטה עצמית,מסירות, הגינות, עצמאות ואחריות. תנסו להיזכר, הורים נכבדים, מתי לאחרונה חשבתם על כך, או האם בכלל עלתה השאלה. והרי נורמות מוסריות-חברתיות חשובות לא פחות מחשבון או מציור ויש ללמדן לילדים מגיל אפס. הנושא שברצוני לעלות כאן הוא הקשר שקיים בין נורמות מוסריות-חברתיות מסוימות וכישורי למידה, ולפי כך גם ביניהן לבין רמת האינטליגנציה. במאמר זה נדבר על הקשר שבין עצמאות ואחריות לבין רמת האינטליגנציה.
אופ כן לפנינו השרשרת הבאה: עצמאות – אחריות – אינטליגנציה. ניקח שני ילדים. אחד מהם עושה הכל באופן עצמאי: אוכל, מתרחץ, מרכיב פאזל ומסדר את חדרו, עושה שיעורים והולך למכולת, מסייע להוריו ולחבריו. ואילו הילד השני אינו עצמאי: מאכילים אותו (לפעמים גם מספיק), מקלחים, הוא כמעט ואינו משחק לבד, עושה שיעורי בית רק עם הוריו, ומסדר את החדר רק בעזרתם, אם בכלל. מניסיוני הילד הראשון כמעט ולא מבקש עזרה, הוא נוהג לפתור בעיות בעצמו ללא ציפייה לסיוע ומבצע מטלות באופו עצמאי ומהיר. ואילו הילד השני מבקש עזרה לעיתים קרובות, נוהג לטעון שאינו מבין ומבקש לחזור על הסברים פעמים רבות, וזה לא מפאת חוסר ידע או הבנה אלא מתוך פחד לקחת אחריות על עצמו. ילד כזה לרוב גם מרגיש לא בנוח במשחקים עם יותר משני משתתפים ונמנע מלשחק בהם.
ברור כי ישנה כאן בעיה, וניתן לשער כי היא מעידה על הקשר שבין העצמאות לבין רמת האינטליגנציה. אז מהו מקור השוני שבין הילדים?
כדי להבין זאת נביא דוגמא מעולם המבוגרים. כאשר אנו נכנסים למסעדת מזון מהיר, יודע לנו שעלינו לגשת לקופה ולהזמין את האוכל, לקחת אותו ולהתיישב ליד השולחן. כל הפעולות האלה אנו עושים לבד. לעומת זאת אם נכנס למסעדה רגילה, נתיישב ליד השולחן ונמתין עד שיביאו לנו את התפריט ולאחר ההזמנה – את האוכל, ולא נהיה מרוצים אם לא נקבל שרות במהירות מספקת. ילדים יתנהגו באופן דומה: אם נצפה מהם להיות עצמאיים, הם ישתדלו להתנהג בעצמאות ולהצליח בכך. ואילו אם לא יהיו לנו ציפיות כאלה, הם יהיו תלויים בנו בכל דבר, ויותר מכך, כמונו במסעדה, לעיתים לא יהיו מרוצים מהשרות. ככל שהילד יבין מהר יותר כי החיים אינם מסעדה עם שרות מלא וכי עליו לפעול באופן עצמאי, כך הוא יצליח יותר בחייו הבוגרים.

כיצד מלמדים עצמאות?

הייתי מתחיל את השינוי מעצמי. הייתי אומר לעצמי: “אני רוצה שילדי יהיה עצמאי. פרוש הדבר כי איני עושה במקומו דבר שבקשתי ממנו לעשות לבד. אשבח אותו על פתרון בעיות ועל ביצוע משימות באופן עצמאי.” כאשר חושבים על משימות, אין צורך בהוראות ופקודות מפורשות, איננו בצבא. המשימות צריכות להיות פשוטות וקלות לביצוע. תעקבו אחרי העבודה העצמאית ותתנו משוב: שבח, שבח ועוד פעם שבח.
יש להתחיל בקטנה: אל תלחיצו את הילד באמירה כי החל מהיום עליו להיות עצמאי. תעלו את דרגת הקושי של משימותיו בצורה הדרגתית מאוד. ראשית, זהו שלב שבו הילד לומד להרגיש סיפוק וכבוד עצמי (מי לא אוהב שבחים?). שנית, הוא רק מתרגל לעצמאות, זהו תהליך שלוקח לפחות שלושה שבועות.
שימו לב כי אין העצמאות מתבטאת רק בביצוע משימות אלא גם בקבלת החלטות. אם נתתם לילד משימה, הוא רשאי להחליט לבד מתי וכיצד לבצע אותה. תקבלו את החלטותיו ורק לאחר שסיים תעברו אתו עליהן: הנה אלה היו החלטות שקבלת לבד, כל הכבוד! כמובן, לפעמים תצטרכו להסביר לילד כי ישנן החלטות מקובלות יותר ופחות ומהן בכל מקרה נתון. אולם אם תרצו לתקן את טעיות הילד, תעשו זאת בעדינות ועם כבוד להחלטותיו. הלמידה צריכה להיות כמה שפחות פולשנית באופן כללי, זהי שיטת הלימוד הטובה ביותר.
כאשר הילד מקבל החלטות משלו, הוא נהיה עצמאי ללא קשר לתחום שבו הוא עושה זאת, בין אם מדובר בסיוע להורים או בשיעורי בית. הילד העצמאי אינו מחפש סיבות או תירוצים כדי להימנע מביצוע המטלה שהתבקש לעשות. הוא מחפש פתרונות לבעיות שעומדות לפניו. לכן ילדים עצמאיים מתפתחים הרבה יותר מהר.
כבר אמרנו כי הילדים עושים את מה שמצפים מהם. היום הורים רבים יעדיפו לעשות הכל לבד מאשר לדרוש דבר מה מילדיהם (כך הכל ייעשה מהר, רגוע ובאופן נקי יותר). זאת הסיבה לכך שילדינו לעיתים אינם עושים דברים שהם מסוגלים לעשות.
כאשר הילד הופך להיות עצמאי בצורה מספקת ונהנה מפתרון בעיות מסובכות יותר, הוא מבין מהי האחריות. הוא מתחיל להתנהג לא רק בעצמאות אלא גם באחריות, ללא ניסיונות להאשים אחרים בכישלונותיו.
ישנן הגדרות שונות למושג האחריות. כך מגדירים אותו בויקיפדיה: “האחריות היא מחויבות סובייקטיבית לתת דין וחשבון על מעשים ופעולות ותוצאותיהם”.
נביא דוגמא לחוסר אחריות. לעיתים קרובות תלמידי כיתה א’ אינם עושים שיעורים בצהרון או אחריו. בערב בשיחה עם ההורים הם טוענים כי אינם מבינים את החומר ומבקשים הסברים נוספים. מקור הבעיה הוא בכך שהם מפחדים ואינם מוכנים לקחת על עצמם אחריות על עשיית שיעורי הבית. הילד כנראה רכש ידע, אולם הוא חושש ולכן הוא מוצא פתרון בכך שהוא מעביר את אחריותו להורה שמסביר ומסייע לו. זה נבדק לא פעם ולא פעמים: הילד יודע את החומר, אך מפחד מהאחריות. כמובן, יש להבדיל בין המקרים האלה לבין המקרים בהם הילד באמת אינו מבין או יודע. יתכן ולפחד ישנן סיבות מיוחדות, למשל, חרדה מתגובת ההורים, אך לא נכנס לכך בדיון זה.
ילד שלא מוכן להיות אחראי יתבלט בכיתה. הוא יזדקק לסיוע המורה ולאישורו, הוא יחזור על תשובות האחרים ובדרך כלל לא יחשוב בעצמו. אם ילד כזה מקבל הסברים בבית, הוא נוטה להפסיק להקשיב להסברים בכיתה. התקדמותו של הילד תהיה איטית מאוד
אם לילד ישנה בעיה עם בטחון עצמי, חוסר האחריות יהיה עוד יותר קריטי עבורו. הילד יהיה זקוק ליותר תשומת לב ולסבלנות רבה מצד ההורים והמורים כדי להפוך להיות אחראי.
כיצד נוצר חוסר האחריות? בדיוק כמו במודל עם המסעדה. אם ההורים אינם מאפשרים לילד להיות אחראי אפילו על עצמו (להתלבש, לאכול, להיכנס לשירותים וכדומה באופן עצמאי), אזי הילד יהיה חסר אחריות. אווירה בבית כאן היא הגורם המשמעותי ביותר. תעבירו אל הילד את האחריות על עצמו ותראו לו כי אתם סומכים עליך ומכבדים אותו. כך בהדרגה הילד ילמד לקבל החלטות באופן עצמאי ולא לרוץ אליכם עם כל דבר קטן. עוד מאפיין חשוב בהתנהגות הילדים שכדאי לקחת בחשבון הוא יכולתם להבחין בין דברי ההורים לבין מעשיהם בפועל. אם נאמר דבר אחד ונעשה דבר אחר, למשל, אם נבקש מהילד לעשות משהו לבד ולאחר מכן נעשה זאת בשבילו, התנהגות זו לא תקדם אותו בפיתוח האחריות. הילד יידע כי אם יטעה או אם לא יתחשק לו לעשות דבר מה, הוריו יעשו זאת בשבילו. לילד לא תהיה מוטיבציה לפעול בצורה עצמאית.
לאחר שנים רבות של עבודה עם ילדים, הגעתי למסקנה כי ישנו הבדל מובהק בין אופן החשיבה של הילד האחראי לבין אופן החשיבה של הילד שהאחריות לא פותחה אצלו. ניתן לראות את ההבדל בחשיבה היצירתית ובפתרון בעיות מסובכות יותר, וכן בחשיבה הלוגית. הילד האחראי, להבדיל מחברו, בדרך כלל לא ייתן תשובה או לא יפעל בלי לחשוב קודם.
לסיכום, ברצוני לומר כי עלינו ללמד את הילדים להיות עצמאיים ואחראיים בדיוק כמו שעלינו ללמד אותם לצחצח שיניים או להשתמש בסכו”ם. תאמינו לי שכאשר ילדכם יילמד זאת, תראו לכפיכם ילד אחר לגמרי: ילד שיודע להקשיב ולקבל החלטות, שיודע לבצע מטלות שונות, כולל שיעורי הבית, מהר ובאופן עצמאי, ובעיקר ילד שרוצה להיות עצמאי ובוגר. תנו לו הזדמנות להיות כזה ולעולם לא תתחרטו.

בוריס זילברשטיין
איליה זילברשטיין

סגירת תפריט