״אמא קשה לי!״

“אמא, אני לא רוצה לעשות את זה – זה קשה.” “אמא, אני לא אלך לחוג הזה – אני לא רוצה.” ההכרזות האלה מוכרות לכולנו.

התגובה של ההורים להצהרות מסוג זה קובעת איך הילד שלכם יגדל. לא איזה אדם הוא יהיה בעתיד, אלא איזה אדם הוא כבר עכשיו. כל תגובה של ההורים מייד מוטמעת בזכרון והופכת לאלגוריתם הקובע התנהגות עתידית.אם אתם קופצים לעזור לו במשהו ועושים את זה במקומו או יחד איתו, למרות שאתם יודעים היטב שהוא יכול לעשות את זה לגמרי לבד (בעודכם משכנעים את עצמכם בלב שבפעם הבאה הוא יתמודד עם המשימה מצויין לבד, או שעכשיו אין לכם זמן, אבל בפעם הבאה…) – אתם מגדלים ילד לא עצמאי. אבל אם הילד שלכם עושה הכל לבד אפילו כשקשה לו או שהוא מתעצל – גדל אצלכם ילד חזק ועצמאי.

ובכך בדיוק מתבטאת האהבה שלנו לילדינו – לא לתת להם לגדול לא עצמאיים וחסרי אונים.

עצמאות הינה בטחון עצמי, אחריות, כח רצון, התמודדות עם קשיים וכו’.

כמובן שכל הורה מחליט בעצמו איך להגיב ואיך לנהוג במקרים מסוג זה. השאלה היא מה התוצאות וההשלכות של ההחלטות הללו. אני נתקל בילדים כאלה לעתים קרובות ביותר. או יותר נכון – אני נתקל בהורים כאלה, חסידי שיטת החינוך הליברלית. בחברה שלנו יש מספר עצום של ילדים שגדלים במשפחה הדוגלת בשיטה זו.

את התופעה הזאת בדיוק מתאר הפסיכיאטר השוויצרי דיוויד אברהרד בספרו “איך ילדים תפסו את השלטון.”

קשה עד מאוד ללמד ילדים כאלה, והסיבות לכך ברורות לי לחלוטין. הם מרימים ידיים לנוכח הקושי הקל ביותר, הם לא יודעים לעבוד, לא יודעים לחשוב, לא יודעים לקבל החלטות – הרי מעולם לא היה להם צורך בכך. המציאות שבה הם חיים לא דורשת זאת. בבית ובבית הספר אף אחד לא אומר להם “אתה חייב לעשות את זה בעצמך!”  – לא, הוא לא חייב שום דבר לאף אחד, אומרת האם הרחומה.

והרי התוצאה – לילדים כאלה יש אינטלגנציה רגשית וקוגניטיבית לא מפותחת. אין להם שאיפות או כח רצון, אלא רק רצונות שהוריהם ממלאים. ההוכחה לכך היא החברה האינפנטילית שבה אנחנו חיים. יש לקחת כמובן בחשבון את ההשלכות המשתמעות מכך – דהיינו, המספר העצום של הילדים הזקוקים לעזרה פסיכולוגית ופסיכיאטרית.

רוב הילדים לא מסוגלים ללמוד לבד, ולכן אתם נאלצים לשכור מורים פרטיים, ואף על פי כן התוצאה לא פעם היא בינונית בלבד. מספר השיעורים המבוטלים, המבחנים המפוספסים ושעורי הבית שלא נעשו הולך וגדל כיוון שמחד, הילדים לא מצליחים להתמודד עם המשימות האלה ומאידך ההורים לא רוצים לקבל מידע שלילי על הציונים של ילדיהם. והנה – משרד החינוך מגיב לכך ומבטל הכל. אין תוצאות גרועות – אין בעיות. וההשלכות שאנחנו רואים כתוצאה מכך נוראיות.

המספר הנמוך של בעלי הבגרויות הטובות הפך לבעיה לאומית, ואף שר חינוך לא יכול לפתור אותה מהיסוד. אחת הסיבות לכך – ילדים אינפנטיליים שלא יודעים ללמוד. לפי בדיקות של רמת ידע במקצועות יסוד, ישראל נמצאת בתחתית רשימת המדינות המפותחות.

מדוע יש מחסור בכח אדם איכותי במדינת ההייטק?

הנקודה המרכזית פה היא שהורים חושבים שלא נורא אם ילדים בגיל 4.5-5 לא יודעים דברים שהיו אמורים לדעת בגיל הזה. אז שילמדו אחר כך, ואז יהפכו ל… רגע, את מי אתם מנסים לשכנע? את עצמכם בלבד. בפועל, יש חלון הזדמנויות מוגבל לרכישת סוגי מיומניות וכישורים שונים. כשהילד קטן אפשר לפתח אינטלגנציה רגשית, אפילו לשנות את מה שמוטמע באופן מולד. המצב אומנם יותר מורכב כשזה נוגע לפיתוח יכולות קוגניטיביות, אך גם על פיתוח יכולות אלו חייבים לעבוד. כשמגיעים לגיל הבגרות, חלון ההזדמנויות נסגר באופן כמעט מוחלט, ומאוחר מדיי לתקן את המצב.

על כך כתב הפסיכולוג האמריקאי הנפלא דניאל גולמן בספרו “אינטלגנציה רגשית.”

אני כותב מאמר זה ראשית עבור הורים שהביאו את הילדים שלהם ללמוד אצלי. אני יודע שאצל חלקם צצות אותן הבעיות. דעו לכם שאלו בעיות פתירות. אני יכול לעזור לכם, אך חישבו תמיד על ההשלכות של תגובותיכם. איזה ילד אתם רוצים לראות? לא מחר, אלא כבר היום!

 

בוריס זילברשטיין

סגירת תפריט